מעבר לתגובה של ילד
יש לי שלושה ילדים. שלושתם גדלים באותה משפחה ועם האתגרים הכרוכים בכך. ובכל זאת, כל אחד מפתח דרך משלו להתמודד עם מתח. אחד צועק כשהמתח עולה, אחרת דואגת לבית הספר, ואחר מחפש שוב ושוב אישור שהוא טוב מספיק כפי שהוא.
תגובות שונות ודרכים שונות להתמודד עם מתח. אבל התגובות האלה אינן הרגש עצמו. אלה דרכים שבהן ילד מנסה להתמודד עם מה שקורה בתוכו. מתחתיהן יכולים להיות פחד, חוסר ביטחון, עצב, בושה או חוסר אונים.
כאמא, זה מעלה בי שאלה חשובה: האם אני יכולה להביט מעבר לתגובה ולראות מה קורה בתוך הילד שלי? או שמשהו נוגע גם בי?
התנהגות של ילד יכולה לגעת במשהו שחי בתוכנו כבר זמן רב. ברגעים כאלה אני מנסה לעצור ולנשום. כך נוצר מרחב בין מה שנוגע בי לבין התגובה שלי. במרחב הזה אני יכולה לבחור איך לענות לילד שלי.
מתוך השקט הזה מתעוררת סקרנות. מה קורה עכשיו בתוך הילד שלי? מה התגובה הזאת מנסה לספר לי? איך הוא למד להתמודד עם מתח בדרך הזאת?
ומה קורה בי כשאני רואה את זה? האם אני מזהה משהו מהילדות שלי או מהמערכת המשפחתית שלי? האם אני מעבירה משהו הלאה מבלי להיות מודעת לכך?
אלה שאלות רבות, ולא תמיד נדרשת להן תשובה מיד. כשאנחנו מוכנים לשבת בשקט, להרגיש ולכתוב, אפשר לגלות צעד אחר צעד מה מתרחש.